ליז בניאל, “הבודדים”
התהליך האמנותי שסופו בסדרת ציורי “הבודדים” נפרס על פני חמש עשרה שנים,
וכעת, מתוך תובנה ושכלול שהבשילו יכולה לבסוף ליז בניאל להישיר מבט ולהתבונן בנפגעי הנפש, מטופליה מן העבר, ולתאר אותם בציוריה.
מאדם בעל מעורבות והזדהות עמוקה עם החריגות החברתית הקיצונית של מושאי עבודתה הטיפולית, הפכה ליז, בעברה דרך פילטר הזמן והאמנות,
למתבוננת אמפאטית המנתחת, על פי עדותה, את חריגותה שלה בעומדה בפני “הבודדים”.
כבפני מראה שעל הקיר, נשקפת אל ליז דמותה מתוך תוויהם של מודעיה משכבר הימים.
ליז בניאל נהנית היום מן הפריבילגיה המורכבת שמעניק הציור; רגשות גואים ושאלות נוקבות בתנאי מעבדה מרוחקת.
במעבדה-סטודיו זו מפתחת ליז את עולמם של “הבודדים”, אותן דמויות הרמטיות,צפונות בתוך עצמן, ששבות ומופיעות אל תוך חייה.
כמעט בכל ציור מופיעה דמות אחת לבדה. לכאורה, זוהי ורסיה קלאסית על נושא הדיוקן, אך למעשה באה כאן לידי ביטוי עמדה עקרונית לגבי בידולן ובדידותן הקיומית של הדמויות
המצוירות. גם באופן התיאור הציורי, ואולי בעיקר בו, ניכרת עמדתה הנפשית של הציירת.
והציור עצמו, זה אינו “גמור” לעולם, הדימוי נדחק אל פני השטח, שוליו פרומים, נגיעות של רישום עדין שרוטות על פני השטח,
תווי הדמויות רמוזים, חלקיים, ואבריהן שמוטים בדיס- פרופורציה.
השימוש בצבע אינטנסיבי, מהיר מאד ובלתי מעובד. הבעות פניהם של ה”מודלים” מנותקות, שקועות בתוך עצמן.
יש כאן הסתפקות נזירית במינימום הכרחי.
דווקא העדר ההקפדה, הוויתור על עושר ציורי והימנעות מכל הידור, הרישול החזותי ו”דלות החומר”, ממקדים את המבט בעולמם האניגמאטי של אותם אנשים
(המכונים “משוגעים” בפי ההדיוט ה”שפוי”),עולם חשוף למראה, תפאורתו זולה, חיקוי אומלל לעיצובו של העולם החיצוני, אשליה של חיים רגילים.
מבעד לצורה ולצבע, בהנחייתה של ליז בניאל, ניתן לחוש לרגע בעוצמה הנוראה של השיגעון, החריגות הכפויה,
וכל אותם אזורי-נפש הממוקמים מאחורי גדר הביטחון של הנורמה החברתית.
יובל קדר, 2007