שנת 1939 היתה אמורה להיות שנה כמו כל השנים.
אנשים חיו ומתו……. זקנים מתו בזיקנתם …..
נולדו ילדים….. עולם כמנהגו נהג………….
ואני………
נולדתי לשכב בתחרה ומשי מפני שסבתא אהבה אותי מאד.
האם מישהו זוכר את הרגש???………….
את בת חמישה חדשים,
שוכבת בתוך שמיכת פוך נוצות אמתיות,
עטופה בתחרה ומשי.
זו צריכה להיות הרגשה אלוהית, עוד בפרט
שסבתא מסתכלת עלי בעיניים רטובות,
וכל כמה זמן היא נוגעת,מתקנת.
שלא יהיה לשמיכה קיפול.
“שלא יפריע משהו לתינוקת הנהדרת הזאת”
לשמוע את המילים האלה ………עוברת בי
צמרמורת של התרגשות.
אבל, אני לא מרגישה כלום,
איפה מחפשים רגשות אבודים ???
בטח הם פעם היו באיזה שהוא מקום……..
אז אם הם היו………. והיום הם אינם………
צריך לצאת לחפש אותם!
לא מצאתי אותם
עבר זמן רב.
חיפושים הם תמיד דבר קשה
מעייף
לוקח זמן
ושוב מעייף
ושוב לוקח זמן.
ואז………….
הבנתי דבר כה פשוט
מה שהייתי צריכה להבין מזמן
איך ילד שמאבד משהו, מה שהוא……..
צריך לחפש אצל ילד אחר
כי רק הילד האחר יכול להבין את הזה.
אוי!!!………. איפה הייתי כל השנים
איפה הלכתי……….
כמעט הלכתי לאיבוד
אבל
פתאום הבנתי
ואז- בקשתי מהילדים להזכיר לי מה זה רגש
איך מרגישה
ילדה קטנה
את סבתא לא הכרתי, לפחות אני לא זוכרת.
היא נספתה בגטו ורשה
בעצם היא התאבדה, היא לא יכלה לסבול את ההשפלה.
סבתא היתה גברת אצילית, עוד יש לי התמונה שלה.
בתמונה רואים תינוקת שוכבת עטופה בתוך תחרה ומשי
ועליה מונחת יד אוהבת, יד של סבתא.
זה לא מצחיק.
על פי היד אפשר לראות את האצילות שלה.
שהרי האצילות מתחילה באיזה שהוא מקום
ומי יודע באיזה………..
סבתא לא רצתה לנסוע אתנו. היא לא פחדה להשאר.
היא לא פחדה מדברים רעיםפ שיקרו לה.
“כי בעצם מה יכול לקרות לסבתא?” כך היא אמרה.
איזה דברים רעים יכולים לעשות לסבתא? הרי היא סבתא,
אותה צריך לאהוב.
סבתא שלי פחדה לאבד את הנכדה שלה.
היא פחדה שיהיה לילדה שלה, הקטנה, קר ולא נוח,
ולא מספיק נקי………
ולא יהיה מספיק תחרה להשכיב אותה.
הילדה היתה צריכה לברוח שמא יקרו לה דברים רעים.
וסבתא נשארה
ואיתה נשאר הרגש.
סבתא! סבתא! איך לא ידעת שקר זה לא נורא.
אחרי הקור בא החם.
כאשר רעבים אז לא חושבים על אוכל……..
אבל איך לא ידעת סבתא
שכאשר מאבדים רגשות אי אפשר למצוא אותם.
יצאנו למסע.
סבתא נשארה בגטו .
העלו תינוקת קטנה על עגלה רתומה לסוס.
רק שמיכת פוך לקחו איתה.
לא היה מקום ליותר דברים..
המסע נמשך עשר שנים.
יש לי תמונה בה ילדה קטנה עם סרט בשערותיה.
מי זאת הילדה הזו?
אני מסתכלת עליה הרבה זמן.
אני לא זוכרת אותה
היא לא מוכרת לי
היא מביטה בי בעיניים עצובות.
מה קרה?
למה את כל כך עצובה?
את סבתא לא פגשתי שוב
זה טוב שסבתא לא פגשה את הילדה…………..
אבל היא בטח שמעה את קולה של הנכדה
שבכתה רב הזמן
ולא היה במה להאכיל אותה
אז היו נותנים לה סמרטוט רטוב למצוץ
שתפסיק כבר לבכות.
רציתי לעשות הכרה עם הילדה מהתמונה.
אז לקחתי בד ומכחול והתחלתי להעתיק אותה
ואז הבזיקה מהתמונה עוד ילדה. צירתי גם אותה
ואז שוב באה תמונה חדשה, וכך המשכתי
לצייר עד שנגמרה לי הילדה.
הרכבות גורמות לי התרגשות.
לנסוע.
לאן?
לא יודעת.
לנסוע………….
לנסוע………….
בהרי אורל יש יערות עד . לשם הגלו את כל
הפולקים.
בהרי אורל קר מאד זה לא מקום
לתינוקת קטנה.
לשם סבתא כתבה מכתבים אחרונים.
– מה שלום נכדתי? האם לא קר לה?
על עצמה סבתא לא כתבה דבר.
על פי כתב ידה אפשר היה להבין שכוחותיה אזלו.
ואז- גלויות הפסיקו להגיע.
עכשיו חם מאד. אנחנו באוזבקיסטאן.
לילדה כבר לא קר.
היא יכולה לשבת לאורך הדרך.
ולשחק בביוב.
לא קר.
אספו את כל הילדים הקטנים ושמו אותם ביחד.
מה זה?
כל כך הרבה ילדים……………
יש כל כך הרבה ילדים
שהילדה לא יודעת מי היא .
לסרט בשערות קוראים בפולנית קוקרדה.
כל הילדות- יש להן קוקרדה.
אז אולי קוקרדה זה לא סרט בשערות.
אז מה זה?!
אבל ילדה יודעת מה זה קוקרדה.
זה משהו שיש לכל אחד מאיתנו
זה משהו כזה קטן.
זה מה שהוא
זה מה שהיא.
ציירתי ציורים רבים. השתעשעתי עם קוקרדה,
הרי היא לא יכולה להיות בכל מקום.
רק צריך כח להזיז אותה,
וכאשר מזיזים אותה,
הכל נראה אחרת.
אחרית דבר
זהו סיפורי התם
הסיפור קצר ,תם ולא נשלם…….,
לספר אותו ,אפשר גם אחרת
גם אתה וגם את יכולים,
רק נסו!
אלז’ביטה